<h1>כל בו הלכ' סוכה סימן ע"א</h1>
<h2>דף ב.</h2>
שיעור הסוכה, גבהה אין פחות מעשרה טפחים, ורחבה אין פחות משבעה על שבעה טפחים, פחות מכן פסולה. וכן אם היתה גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה. וכשחמתה מרובה מצילתה פסולה. סוכה רעועה, והמעובה כמין בית, כשירה, ואפילו אין כוכבי חמה נראין מתוכה.
<h2>דף ג:</h2>
סוכה שאוירה גבוהה מכ' אמה, ומיעטה בכרים וכסתות, אין זה מיעוט, ואפילו ביטלן. מיעטה בתבן וביטלו הרי זה מיעוט, ואין צריך לומר עפר וביטלו, אבל בעפר סתם אינו מיעוט. היתה גבוהה מכ' אמה והוצין יוצאין ויורדין לתוך כ' אמה, אם צילתן מרובה מחמתן יחשבו כגג וכשירה.
<h2>דף ד.</h2>
וצריך להיזהר שלא יהיו (עליו) [עלין] והוצין של סיכוך יורדין בתוך עשרה, שלא יצר לו בישיבתו.
בנה איצטבא כנגד דופן האמצעי על פני כולה, אם יש באיצטבה שיעור רוחב הסוכה כשירה. ובעל ההשלמה כתב האיצטבה כשירה לבד. ועוד כתב בעל ההשלמה ז"ל, דהאי דאמרינן דכשירה, כלומר אפילו לא עשה בה מעשה, וכן בכל הנך (מועטין) [מיעוטין] דבחלל הסוכה, כגון תבן ועפר, וליכא משום תעשה ולא מן העשוי דאצטריך נענוע, אחר שאין הפסול בגוף הסכך, ואפילו היה בה סכך פסול באמצע רב, ומיעטו בקנים, אף על פי שלא עשה מעשה בסכך הכשר כשירה, כיון שעשה מעשה להכשיר הסכך. ולפירוש' ז"ל שאלו שעושין סוכתן בתוך הבית, ואינן מגלין הגג ואינם מסירים הרעפים עד אחר עשיית כל הסוכה, דאין צריכין לנענע הסיכוך אחר כך, לפי שגילוי הגג והסרת הרעפים ופקפוק הדפין שקורין לאט"ש, הוא המעשה להכשיר הסיכוך הנעשה בפסול מקודם לכן. בנה איצטבא מן הצד, אם יש משפת איצטבא ולכותל ארבע אמות לכל רוח פסולה, פחות מכן כשירה, וכאילו המחיצות נוגעות באיצטבא, והרי מן האיצטבא ועד הסיכוך פחות מכ' אמה. בנה בה עמוד ויש בה הכשר סוכה פסולה, שאין לו מחיצות ניכרות, ונמצא על גב העמוד סכך כשר בלא דפנות. היתה פחותה מעשר וחקק בה להשלימה לעשר, אם יש משפת החקק ולכותל ג' טפחים פסולה, פחות מכן כשירה, שכל פחות מג' כלבוד דמי.
<h2>דף ד:</h2>
נעץ ארבע קונדסין על ארבע זויות הגג, וסיכך על גבן, הואיל והסיכוך על שפת הגג כשירה, ורואין את המחיצות התחתונות כאילו הן עולות למעלה על שפת הסיכוך. והראב"ד ז"ל חלק על זה.
<h2>דף ז.</h2>
וצריכה שתי דפנות זו בצד זו, ושלישית אפילו טפח. וצריך לעשות לה צורת פתח בשלישית, אפילו קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן. ודפני הסוכה כשירין מכל דבר, ואפילו מבעלי חיים, ואפילו מאילנות, ובלבד שלא תהיה רוח מצויה (מניד) [מנידה] אותן.
היו שתי דפנות זו כנגד זו וביניהן מפולש, עושה דופן שיש ברחבו ד' טפחים ומשהו, (ומעמיד) [ומעמידו] בפחות מג' סמוך לאחת משתי הדפנות, וכשירה. וצריך לעשות לה צורת פתח לגמור דופן השלישי, קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן. והר"ף ז"ל כתב נהגו העולם לעשות מחיצות שלימות, לפי שאין הכל בקיאין בענין זה. ומה שנהגו העולם לעשות כל הד' מחיצות בסדינין בלא שום ערבה, אין זה נכון, אף על פי שקושרין אותן היטב, דזימנין דמנתקי ולאו אדעתיה, והוה ליה מחיצה שאינה עומדת ברוח מצויה, דלא שמה מחיצה. והרוצה לעשות מחיצה בסדינין בלא שום ערבה, טוב שיערוב במחיצות קנים קנים פחות משלשה. ע"כ. אבל סוכה של ג' דפנות מעלייתא, לא בעינן צורת פתח, וכל שכן אי (אית') [אית] בה ד' דפנות. וזה שנהגו לעשות צורת פתח אפילו לסוכה בת ארבע דפנות, אינו אלא לנוי בעלמא.
סוכה שיש בה פתחים וחלונות כעשר, ניתרת בצורת פתח, אף על פי שהפרוץ מרובה על העומד, ובלבד שיהיו הפתחין עשויין כמו צורת פתח, דהיינו קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן, ולא מן הצד, אבל יתר מעשר צריך שיהא עומד מרובה על הפרוץ או כפרוץ, ולא מהני צורת פתח. והר"ף ז"ל כתב טוב לעשותו מחיצות גמורות שיהא עומד מרובה, לאפוקי נפשיה מפלוגתא.
סוכה שיש בכותלים פתחים רבים כשירה, ובלבד שלא יהיה בה פתח יתר על עשר, שאם היה בה פתח יתר על עשר, אף על פי שיש בה צורת פתח, צריך שלא יהיה מרובה פרוץ על העומד.
<h2>דף ז:</h2>
סוכה עגולה, אם יכול לרבע בתוך היקפה ז' על ז', אף על פי שאין לה זוית, כשירה.
<h2>דף ח:</h2>
סוכה שנעשית כהלכתה מכל מקום כשירה. ואף על פי שלא נעשית לשם מצוה. ירושלמי וצריך שיחדש בה דבר לשם מצוה. ובגמרא מפרש אמאי לא בעינן בסוכה עשויה לשמה כמו בציצית, שהרי גם בסוכה כתוב תעשה לך כמו שכתוב בציצית גדילים תעשה לך. אבל בעינן שתהיה עשויה לצל, כגון סוכת גויים וסוכת בהמה וכיוצא בהן. אבל סוכה שנעשית מאליה פסולה, לפי שלא נעשית לצל. וכן החוטט בגדיש ועשאהו (סוכת) [סוכה] אינה סוכה, שהרי לא עמד גדיש זה לצל. לפיכך אם נעשית חלל טפח במשך שבעה לשם סוכה, וחטט בה אחר כן והשלימה לעשרה כשירה, שהרי נעשית סכך שלה לצל. חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין אין מסככין בהן, גזירה שמא יעשה מהן חבילות על הגג ליבשן, וימלך וישב תחתיהן לשם סוכה, והוא לא עשה סכך זה לצל, ונמצאת כסוכה העשויה מאליה. ואם התירן כשירות. ואין חבילה פחותה מכ"ה בדין. חבילות קטנות (שאגד) [שאגדו] אותן למנין, מסככין בהן. וכן החותך ראש הדקל והחריות אגודות בו, מסככין בו, שאגד בידי שמים לא שמיה אגד. ואפילו קשר ראשי חריות מצד אחד, שנמצאו (כחבילה) [בחבילה] בשני ראשיה, אחד בידי אדם, ואחד בידי שמים, מסככין בה, שהאוגד עץ אחד אינו אגד ואינו חבילה, וזה כעץ אחד הוא, שהרי אגודה בידי שמים. וכן כל אגד שאינו עשוי לטלטל אינו אגד.
<h2>דף ט.</h2>
עצי סוכה אסורין כל שמונת ימי החג. בין עצי דפנות בין עצי סכוך. ואין נאותין מהן לדבר אחר כל ח' הימים, מפני שיום שביעי כולו הסוכה מוקצית עד בין השמשות, והואיל והוקצה לבין השמשות של שמיני, הוקצה כל היום. וכן אוכלין ומשקין שתולין בסוכה כדי לנאותה, אסור להסתפק מהן כל שמונה. ואם התנה עליהן כשתלאן ואמר איני בודל מהן כל בין השמשות, הרי זה מסתפק מהן כל עת שירצה, שהרי לא הוקצו ולא חלה עליהן קדושת הסוכה ולא נחשבו כמותה. פירוש, שאין מועיל תנאי לדבר שהוא מגוף הסוכה, כגון עצי הסכוך והדפנות. הילכך אלו העושין דפני הסוכה מן השומר הנקרא פינוי"ל, או אם עשו ממנו סכוך, אסור להסתפק מממנו עד מוצאי יום טוב, ולא מהני בהו תנאי, שעל כרחו יבדל מהן בין השמשות, משום סתירת אהל, אבל על הנויין אומר איני בודל מהן כל בין השמשות, כלומר בכל אחד מן בין השמשות של (שבעה) [שמונה], שאם לא אמר כן, אם לא חל עליהן (אסור) [האיסור] בבין השמשות של יום ראשון, חל בשאר הימים, ונמצא שלא הועיל לו (תנאי) [תנאו] של בין השמשות ראשון לשאר הימים. ואם לא אמר תנאי בבין השמשות ראשון לכל בין השמשות, תו לא מהנה בה תנאה, דכיון דחייל (אסורין) [איסוריה] בבין השמשות קמא, ממילא חייל בכולהו, דכולהו יומי כיומא אריכתא חדא דמו. ועל ענין לשון התנאי, כתב הר"ף ז"ל דלא מהני שום תנאי, כי אם בלשון איני בודל מהן כל בין השמשות. (וכן) [ואם כן] נראה, דמי שאומר אני מתנה לאכול מן הפירות אם יפולו, אינו מועיל כלום, כי אם דוקא לכשיפולו, אבל ליקח מהם בעודם בסוכה, לא מהני שום תנאי, משום בזויי מצוה, כדמפרש בתוספות פרק כירה. ואף על גב דאיכא דדחי לה, מכל מקום נכון להחמיר. אבל בעצים לא מהני שום תנאי, דעל כרחין יבדל מהן. ואפילו נפלו מן הסוכה, אסור בעצים, כדמוכח בביצה פרק המביא. עכ"ל הר"ף ז"ל.
<h2>דף ט:</h2>
העושה סוכה תחת האילן, כאילו עשאה בתוך הבית. ופירש הבעל ההשלמה ז"ל שזה בהיות צל האילן מרובה מחמתו, אבל צל האילן חמתו מרובה מצילתו, וצל סוכה מרובה מחמתו בלתי צירוף צל האילן, בין שהסיכוך תחת האילן בין שהוא עליו כשירה. והוא שחבטן. ור"ש ז"ל מכשיר בחבטה, אפילו אין צילתה מרובה מחמתה בלתי צירוף האילן, (והר"ש) [והר"ז] ז"ל הוסיף בזה ואמר, דכל זה כשהאילן קודם אל הסוכה, אבל אם קדמה הסוכה שנעשית תחילה כהלכתה, ואחר כך הדלה עליה גפן או דלעת או אילן אחר, אם אותו הסכך פסול חמתו מרובה מצילתו כשירה, ואפילו בלא חבטה, שאין לומר שיצטרף הסכך הפסול עם הסכך הכשר, אחר שנעשית תחילה כהלכתה, לא צירוף סכך פסול, אבל אם צל הסכך פסול מרובה מחמתו, אין קדימת הסכך כשר מועיל להכשירה. והרב שקילי ז"ל כתב שאין לפסלה בשום פנים אם נעשית מתחילתה. ודעת הרמב"ם ז"ל נכתוב למקומו בעזרת ה'. וצריך להיזהר לאלו שמסככין תחת הגגין, אחר שמסירין הרעפים, שיגלו עד שיהא שם חמה מרובה מהצל, דומיא דעושה סוכתו תחת האילן. ואם הסיכוך תחת קורות הגג ומופלג מהן, צריך ליזהר שיהיה כל אותו הסיכוך מרובה מחמתו, בלתי צירוף צל קורות הגג שהן סכך פסול, לפי שנקבעו שם לשם בית ולא לשם סוכה. וכל זה לדעת הבעל ההשלמה ז"ל, ואפילו לדעת הר"ש צריך זה, לפי שהוא מפרש כשחבטן שעירב הסכך הפסול והכשר, ובלא זה אינו מכשיר, וכאן אי אפשר לחבוט ולערב הסכך הפסול עם הכשר. ויותר צריך ליזהר לדעת הר"ז ז"ל שיסיר כל מה שיוכלו מהצל הפסול כגון הלט"ס, כדי שיגלה דעתו שאין רצונו באותו הצל כלל. ואם הוא מסכך בין קורות הגג והלטא"ס, די לו שיסיר מהן כדי שיניח ביניהם ריוח יותר מכמותן, כדי (שיעדוף) [שיעדיף] הסכך הכשר על הפסול, או שישלים הסכך הכשר על האויר ברוחב הקורות, כמו שאמרו בגמרא אם היה שתי נותנו ערב. וכתב הר"ף ז"ל שהשר מקוצי פירש העושה סוכתו בבית צריך להסיר כל הנסרים שקורין לטא"ש בלע"ז, כיון שהוא מסכך תחת הגג, אבל אם הוא מסכך על הגג עצמו, אז סגי בנוטל אחת מבינתיים, רק יזהר שלא יעשה סכך אחר תחת הגג, דאם כן הוה ליה סוכה בתוך סוכה. ומורי ה"ר יחיאל היה נוהג כשעשה סוכתו בבית תחת הגג, היה זוקף ערבה מן הסכך עד הגג, לערב שני הסככין יחד, להיות הכל אחד. ע"כ. והרמב"ם ז"ל לא הצריך רק ליטול אחת מבינתיים, כמו שנכתוב במקומו בעזרת ה'. ואפשר שדעתו גם כן שצריך שיהיה הריוח יותר מכמותן, כי בנוטל אחת מבינתיים אי אפשר שלא יהיה כן, כי אין המנהג לקבען מצומצמות ומחוברות זו אצל זו כל כך.
העושה סוכה על גבי סוכה, התחתונה פסולה, כמי שעשאה בתוך הבית, שנאמר בסוכות תשבו, ולא בסוכת שתחת האילן, ולא בסוכת שתחת הבית. ומחסרון הוא"ו קא דריש. אבל העליונה כשירה. במה דברים אמורים שהתחתונה פסולה, כשהיה גובה העליונה עשרה טפחים או יותר, והיה גג התחתונה יכול לקבל כרים וכסתות של עליונה, אפילו על ידי הדחק, אבל אם אין גבוהה העליונה עשרה טפחים, או שאין גג התחתונה יכול לקבל כרים וכסתות של עליונה אפילו על ידי הדחק, אף התחתונה כשירה. והוא שלא יהיה גובה שתיהן יתר על כ' אמה, שתחתונה בסכך העליונה ניתרת. מטה שבתוך הסוכה, אם (גבוה) [גבוהה] עשרה טפחים, היושב תחתיה לא יצא ידי חובתו, מפני שהיא כסוכה בתוך סוכה. וכן כילה שיש לה גג, אפילו טפח, אם גבוהה עשרה טפחים, אין ישנים תחתיה בסוכה. וכן המעמיד ד' עמודים, ופרש סדין עליהם, אם גבוהים עשרה, הרי זו סוכה בתוך סוכה, אבל ב' עמודים שפרש עליהם סדין, כגון כילה שאין לה גג טפח, אפילו גבוהין כל שהו, מותר לישן תחתיהן בסוכה, שאינה כסוכה בתוך סוכה, מפני שאין לה גג.
<h2>דף י.</h2>
פירש עליה בגד מלמעלה מפני החמה, או תחתיה מפני הנשר, פסולה. פירוש נשר, עלי ענפי הסיכוך שנופלין בקערה, ויש לו מיאוס וצער בזה. ויש מפרשים מפני הנשר, שלא יתמעט הסכך בנבול עליו ממנו. וכן דעת ה"ר יצחק ז"ל, אבל מפני העלים שלא יפלו על השולחן, הרי הוא כלנאותו ושרי. והר"ף ז"ל כתב, ומתוך פירוש הרב משמע, שגם בענין זה פסולה. פרשו כדי לנאותה כשירה. וכן אם סיככה כהלכתה, ועיטרה במיני פירות ובמיני בגדים וכלים שתלויין בה, בין בכותליה בין בסכך כדי לנאותה כשירה. ונויי סוכה, אין ממעטין בסוכה בגבהה, אבל ממעטין ברחבה. היו נויי סוכה מופלגים ממנה ד' טפחים, או יתר (פסול) [פסולה], שנמצא היושב שם כאילו אינו יושב תחת הסכך, אלא תחת הנויין, שהם אוכלים וכלים, שאין מסככין בהן. סכך שהיו בו חלונות שהאויר נראה מהן, אם יש (בכלל) [בכל] האויר ככל מקום המסוכך פסולה, לפי שתהיה חמתה מרובה מצילתה, וכל שחמתה מרובה מצילתה אינו סכך. ואם היה הסכך רב על האויר כשירה. במה דברים אמורים, בשלא היה במקום אחד אויר ג' טפחים, אבל אם היה במקום אחד אויר ג' טפחים, בין באמצע בין מן הצד, הרי זו פסולה, עד שימעטנו מג'. מיעטו בדבר הפסול, כגון כרים וכסתות וכלים, אם סוכה גדולה היא כשירה, ואם סוכה קטנה היא פסולה, עד שימעטנו בדבר שמסככין בו.
<h2>דף יא.</h2>
הדלה על הסוכה עלי אילנות ובדין וסיכך על גבן, ואחר כך קצצן, אם היה סיכוך הרבה מהן כשירה, ואם לא היה הסיכוך שהיה כשר מתחילתו הרבה מהן, צריך לנענע אותן אחר קציצתן, כדי שתהיה עשויה לשם סוכה.
אין מסככין אותה אלא בדבר שגידולו מן הארץ, ושנעקר משם, ואינו מקבל טומאה, ואין ריחו רע, ואינו נושל ונובל תמיד, סיכך בדבר שאין גידולו מן הארץ, או במחובר לארץ, או בדבר שמקבל טומאה, פסולה. ואם סיכך בדבר שנובל, או בדבר שריחו רע, כשירה, שלא אמרו שלא לסכך באלו, אלא שלא יניח הסוכה ויצא.
סיככה במיני מתכות או בעצמות ועורות פסולה, שאינן גידולי קרקע. הדלה עליה גפנים או דלעת וכיוצא בהן פסולה, שהרי לא נעקרו. סיככה בכלי עץ ובמחצלאות עשויות לשכיבה וכיוצא בהן פסולה, גזירה שמא יסכך בכלים שעדיין לא טהרו.
<h2>דף יג:</h2>
סיככה באוכלין פסולה, לפי שמקבלין טומאה. סוכי תאנים [ובהן תאנים], פרכילי ענבים ובהן ענבים, מכבדות ובהן תמרים, וכיוצא בהן, רואין אם פסולת מרובה על האוכל מסככין בהן, ואם לאו אין מסככין בהם. ועל זה נהגו במקצת מקומות לסכך בשומר הנקרא פיניו"ל, הואיל ופסולת מרובה על האוכל. ויש אוסרין לסכך בו, לפי שהוא אוכל כולו, הזרע והעשב. וה"ר יחיאל ז"ל מתיר לכסות, (ומחזק האוכל לשוטה) [ומחזיק האוסרים לשוטים], ואומר כי אינן מאכל אדם כלל, לא ירק ולא זרע, זולת לרפואה. וה"ר שמואל מאיור"א ז"ל הודה לו. סיכך בירקות שאם יבשו יבלו, ולא ישאר בהן ממש, אף על פי שהן עתה לחין, הרי מקומן נחשב כאילו הוא אויר וכאילו אינם. סיככה בפשתי העץ שלא דק אותן ולא ניפצן כשירה, שעדיין עץ הוא, ואם דק וניפץ אותן אין מסככין בהן, מפני שנשתנית צורתו, וכאילו אינו מגידולי קרקע. וכן באלו האבנים שקורין לבאדי"ש אין מסככין בהן, ואף על פי שאינן מקבלין טומאה, דלאו גידולי קרקע מיקרו.
<h2>דף יד.</h2>
נסרים שאין ברחבן ד' טפחים, מסככין בהן, אף על פי שהן משופין. ואם יש ברחבן ד' טפחים, אין מסככין בהן, ואף על פי שאין משופין, גזירה שמא ישב תחת התקרה וידמה שהוא בסוכה. ובמקומות שנהגו להקרות בנסרים דקים, אסור לסכך בהן, משום גזירת תקרה. וכן הדין באלה מחצלות של קנים, אף על פי שהיא גדולה, באלו המקומות שנוהגין לקבען בגגין כעין תקרה, אין מסככין בהן. ומעשה היה בעיר נרבונ"ה, בחכם אחד שסיכך בנסרים דקים (פותחים מג' ולעוז עליו) [פחותים מג', ולעזה עליו המדינה] ואמרו מימינו לא ראינו, וכמעט שלא שמטה בחול המועד, אלא שלא נזדמן לו סכך כשר אחר. וכן באלה העצים הדקים שגודלין ואורגין אותן ונקראים קלד"ש, אין מסככין בהן, דלתקראות הן עשויות מתחילתן, ויש בהן גזירת תקרה.
נתן עליה נסר ויש ברחבו ד' טפחים כשירה, ואין ישנין תחתיו. [והישן תחתיו לא יצא ידי חובתו, ואפילו שינת עראי, אבל אכילת עראי מותר לאכול תחתיו], שהרי אוכלין אכילת עראי חוץ לסוכה. והר"מ [נ"ע] היה מתיר לתת נסר או קרש על הקערה בסוכה, כדי להגן מן המטר, לפי שסכך פסול אינו פוסל למטה מעשרה.
<h2>דף יד:</h2>
היו הנסרים שאין בעביין ד', ויש ברחבן ד', והפכן על צידיהן שאין בהן ד', וסיכך בהן פסול, שהרי הנסר הזה פסול, בין שסיכך ברחבו, בין שסיכך בעביו.
<h2>דף טו.</h2>
תקרה שאין עליה מעזיבה, שהיא הטיט האבנים, אלא נסרים תקועים בלבד, הרי זו פסולה, לפי שלא נעשית זה לשם סוכה, אלא לשם בית. פירוש, שכיון שנקבעו שם לשם בית גמור, נפסלו מן התורה, אפילו קנים בעלמא. לפיכך אם פקפק הנסרים והניד המסמרים לשם סוכה, הרי זו כשירה, ובלבד שלא יהיה בכל נסר ריוח ד' טפחים. וכן אם נטל אחד מבינתיים, והניח במקומו סכך כשר לשם סוכה, הרי זו כשירה. ויש מצריכין להסיר מהן עד שיהיה האויר רב על כמותן, כמו שביארנו באלו המסככין על קורות הגגין.
סיכך בדבר פסול ובדבר כשר, זה בצד זה, ואין במקום אחד מן הסכך הפסול רוחב ג' טפחים אלא פחות, אם יהיה כל הסכך הכשר יתר על הסכך הפסול כשר, ואם היה זה כמו זה בצמצום, אף על פי שאין במקום אחד ג' טפחים פסולה, מפני שהסכך הפסול כפרוץ הוא נחשב.
<h2>דף טז.</h2>
היו דפנות דבוקות לארץ ולא היו מגיעות לסכך, אם היו גבוהות עשרה טפחים, אף על פי שרחוקות מן הגג כמה אמות כשרה, ובלבד שיהיו מכוונות תחת שפת הגג. הרחיק הגג מן הדופן ג' טפחים פסולה, פחות מכן כשירה. תלה מחיצה שגבוהה ד' טפחים ומשהו, בפחות מג' סמוך לארץ ובפחות מג' סמוך לגג, כשירה.
<h2>דף יז.</h2>
ואויר פוסל בשלשה, בין בגדולה בין בקטנה. וסכך פסול ואויר מצטרפין לפסול בשלשה, בסוכה קטנה. ואיזו היא סוכה קטנה, כל שאין בה ז' על ז'. וסוכה גדולה, כל שישאר בה יתר על הסכך הפסול ז' על ז' מסכך כשר.
כבר כתבנו למעלה שסכך פסול פוסל באמצע בד' טפחים. והר"ף [ז"ל] כתב ופסול כל הסוכה, אפילו תחת הסכך הכשר. והני מילי כשהסכך פסול הולך לכל אורך הסוכה מדופן האמצעי עד הפתח, ובסוכה שאין לה ג' דפנות, דהשתא כיון דסכך ד' שפסול מבדיל ומפסיק באמצע, לא נשאר לכל צד כי אם ב' דפנות, ואפילו יש בכל צד וצד שיעור הכשר סוכה, דהיינו ז' טפחים על ז' טפחים, מכל מקום פסול, כיון דליכא כי אם ב' דפנות, ואנן ג' דפנות בעינן, או ב' כהלכתן ושלישית אפילו טפח וצורת פתח עמו. אבל אם הסכך פסול הולך מצד דרומית לצד צפונית, אם נשאר שיעור הכשר סוכה לצד דופן האמצעי, לפנים מן הסכך הפסול, כשירה, לפי שיש שם ג' דפונת, אבל לצד הפתח פסולה, כסוכה שאין לה ג' דפנות, משום דליכא אלא חד דופן לכל צד, אך אם חוזר ומתחבר הסכך של צד הפתח עם הסכך של דופן האמצעי, כגון שהסכך פסול אינו לכל רוחב הסוכה, אז היא כשירה אפילו לצד הפתח, אף על גב דליכא שם כי אם ב' דפנות, מידי דהוה אפסל היוצא מן הסוכה, דנידון כסוכה, רק שיהא שיעור הכשר סוכה לכל דופן האמצעי. כך פירש השר משאנ"ץ פרק קמא דסוכה. אך על כל פנים, תחת הסכך פסול עצמו, אין אוכלין ושותין וישנין תחתיו. עכ"ל הר"ף ז"ל.
עירב דבר שמסככין בו בדבר שאין מסככין בו, לסכך בה, אף על פי שהסכך הכשר יתר על הפסול, פסולה. סיכך בזה לעצמו ובזה לעצמו, זה בצד זה, אם יש בסכך פסול ג' טפחים במקום אחד פסולה, בין באמצע בין בצד. במה דברים אמורים, בסוכה קטנה, אבל בגדולה סכך פסול פוסל באמצע בד' טפחים, פחות מכן כשירה. פירוש, דבפחות מג' בקטנה, ובפחות מד' בגדולה ישנין תחתיו. ובג' בקטנה ובד' בגדולה, אם ישאר מן הסכך פסול ואילך שיעור סוכה של ז' טפחים עם ב' (דפנותיו) [דפנות] כהלכתן ושלישית אפילו טפח, כשירה. כיצד, בית שנפחת (באמצע) [באמצעו], וסיכך על מקום הפחת, וכן חצר המוקפת אכסדרה שסיכך עליה, וכן סוכה גדולה שהקיפה בדבר שאין מסככין בו למעלה בצד הדפנות, אם יש משפת הסיכוך ולכותל ארבע אמות פסולה, פחות מכן, רואין כאילו כותל נעקר, ויחשב זה הסכך הפסול כאילו הוא מגוף הכותל וכשר. ודבר זה הלכה למשה מסיני. וכתב ה"ר יצחק ז"ל ומכל מקום אין אוכלין ואין ישנין תחת הסכך הפסול.
<h2>דף יח.</h2>
סיכך על גבי אכסדרה שיש לה פצימין, בין שהן נראין מבפנים ואין נראין מבחוץ, בין שנראין מבחוץ ואין נראין מבפנים, כשירה. ושאין לה פצימין פסולה, מפני שהיא סוכה העשויה כמבוי, שהרי אין לה אלא ב' צידי האכסדרה, ואמצע האכסדרה אין בו כותל, ושכנגדו אין בו פצימין.
<h2>דף יט:</h2>
סוכה שאין לה גג פסולה, כגון שהיו ראשי הדפנות דבוקות זו בזו כמין צריף, או שסמך ראש דופן הסוכה לכותל. ואם היה לה גג, אפילו טפח, או שהגביה הדופן מן הקרקע טפח, הרי זו כשירה.
ומסככין בחבלים של סיב ושל חלף וכיוצא בהן, שהרי צורתן עומדת, ואין החבלים כלים. מחצלת של קנים או של גמי או של חלף, אם היא גדולה סתמא לסיכוך ומסככין בה, ובלבד שלא יהיה לה קיר, שהרי (הוא) [היא] ככלי קיבול ומקבל טומאה, ואפילו ניטל הקיר שלה, אין מסככין בה, מפני שהיא כשברי כלים. וכן אין ראוי לסכך בארוכות המטה. פירוש, אפילו חזקות או נשברו הכרעים שאין ראויים להתחבר. גם לא בנסרי כלי היין שקורין דוגא"ש, ואפילו פחתן מג', לפי שהן שברי כלים. ובקטנה אין מסככין, פירוש במחצלת של קנים קטנה, אם היא גדולה בעבותות מסככין בה, לפי שאינה ראויה לשכיבה מתוך קשיה, אלא אם כן ארוכה וגדולה מסככין בה, ואפילו ארוגה.
<h2>דף כב.</h2>
היה הסכך מדולדל, כלומר שיהיה מקצתו למעלה ומקצתו למטה, כשירה, כגון קנה עולה וקנה יורד כשירה, ובלבד שלא יהיה בין העולה והיורד ג' טפחים. ואם היה ברוחב זה העולה טפח או יותר, אף על פי שהוא גבוה יותר מג' טפחים, רואין כאילו ירד למטה ונגע בשפת זה היורד, והוא שיהיה מכוון כנגד שפת זה היורד.
<h2>דף כב:</h2>
העושה סוכה בראש העגלה או בראש הספינה כשירה, ועולין לה ביום טוב. בראש הגמל או בראש האילן כשירה, ואין עולין לה ביום טוב, לפי שאסור לעלות על גבי אילן או על גבי בהמה. היו מקצת הדפנות עשויות בידי אדם, ומקצתם אילנות, רואין כל שאילו ינטלו האילנות היא יכולה לעמוד בדפנות שבידי אדם, עולין לה ביום טוב.
<h2>דף כה.</h2>
שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה, בין ביום בין בלילה. הולכי דרכים ביום, פטורין מן הסוכה ביום וחייבין בלילה. הולכי דרכים בלילה, פטורין מן הסוכה בלילה, וחייבין ביום. פירוש, שאם יש לו להלך בדרך, ויודע שיצטרך לאכול קודם שימצא סוכה, אין צריך למנוע מפני זה, לפי שהוא פטור ממנה. והטעם, משום תשבו כעין תדורו. וכשם שהוא בביתו אינו נמנע מלילך לעסקיו בין ביום בין בלילה, אף זה כן. וכיון דהולכין ביום חייבין בלילה, יש לומר שההולכין בכפרים לתבוע חובתם בחולו של מועד בחג, צריכין לשוב לבתיהן בלילה לאכול בסוכה, אם אין סוכה באותו כפר. ואף על פי שיש לבעל הדין לחלוק, המחמיר תבא עליו ברכה.
חולין ומשמשיהן פטורין מן הסוכה. ולא חולה שיש בו סכנה, אלא אפילו חש בראשו או בעיניו.
<h2>דף כה:</h2>
האבל חייב בסוכה. וחתן וכלה [וכל] השושבינין וכל בני החבורה פטורין מן הסוכה [כל] שבעת ימי המשתה.
<h2>דף כו.</h2>
שומרי העיר ביום, פטורין ביום וחייבין בלילה. שומרי העיר בלילה, פטורין בלילה וחייבין ביום. שומרי גינות ופרדסים, פטורים בין ביום בין בלילה, שאם השומר יעשה סוכה הגנב ידע שיש לו מקום קבוע ויגנוב ממקום אחר. כתב הר"ף ז"ל וזהו סמך לאותן העושין יינות בין הגויים, שאינן עושים שם סוכה, לא ביום ולא בלילה, מפני שצריכים לשמור היין משום ניסוך. עכ"ל.
[מצטער פטור מן הסוכה], הוא ולא משמשיו, ואיזה הוא מצטער, כל שאינו יכול לישן בסוכה מפני הרוח או מפני הזבובים [והפרעושים] או מפני הריח. והר"ף ז"ל כתב מצטער מחמת סירחון וכיוצא בו. ומיהו נראה דהיינו דוקא לישן, אבל לאכול לא. מדאמר רבא שרא ליה לרב אחא למיגנא חוץ לסוכה משום בקי, פירוש משום סירחון דגרגישתא, ולא קאמר למיכל. ושמא היינו משום דאכילה אינה אלא לפי שעה. עכ"ל. וה"ר שלמיה ז"ל כתב שאינו פטור אלא בשאר הימים, אבל לילה הראשון שהכתוב קבעו חובה כמצה, לעולם חייב. וכן משמשי חולה, אינן פטורין אלא בעת (שצריך להן) [שצריכין לו].
אוכלין ושותין בסוכה כל ז' ימים, בין ביום בין בלילה. ואסור לאכול סעודה חוץ לסוכה כל ז', אלא אם כן אכל אכילת עראי כביצה, או פחות או יותר מעט. ואין ישנים חוץ לסוכה אפילו שינת עראי. ומותר לשתות מים ולאכול פירות חוץ לסוכה. ומי שיחמיר על עצמו שלא לשתות אפילו מים חוץ לסוכה, הרי זה משובח. וכתב ה"ר יצחק ז"ל דוקא פירות אינן צריכין סוכה, אבל דברים אחרים, כגון דייסא ובשר וגבינה וכיוצא בהן, צריכין סוכה, כדפי' בתוספות השלים במיני תרגימא יצא. והרוצה להחמיר בפירות יחמיר.
<h2>דף כז.</h2>
אכילה בלילי יום טוב הראשון בסוכה חובה, אפילו אכל כזית פת יצא ידי חובתו. מכאן ואילך רשות, רצה לאכול סעודה בסוכה אוכל, רצה אינו אוכל כל שבעה אלא פירות או קליות, אוכל חוץ לסוכה, כדין אכילת מצה בפסח. וצריך לתת טעם למה מברכין על הסוכה כל ז', יותר ממצה שאין מברכין עליה אלא לילה ראשונה לבד. כתב הר"ז ז"ל דכיון דאיכא חיוב שינה כל ז', ואי אפשר לאדם להיות (ז') [ג'] ימים בלא שינה, נמצא חיוב הסוכה נמשך כל ז' יותר ממצה, דאפשר בפירות בלא מצה כלל, וה"ר שמואל שקילי ז"ל כתב דשאני מצה שאכילתה בשאר ימים אינה לשום מצות מצה, אלא להשביע רעבו, לפי שאינו רשאי לאכול חמץ ולהשביע עצמו, ודומה למי שאוכל בשר בהמה טהורה, לפי שאינו רשאי לאכול בשר בהמה טמאה, שאינו מברך אשר קדשנו במצוותיו וציונו לאכול בשר בהמה טהורה, אבל הישיבה בסוכה ודאי לא צורך גופו הוא, [ולא] להשביע רעבו, אבל לקיום המצוה לבד, ולפיכך צריך לברך.
<h2>דף כז:</h2>
מי שלא עשה סוכה בין בשוגג בין במזיד, עושה סוכה בחולו של מועד, ואפילו ביום שביעי, לפי שמצותה כל שבעה.
ועושה אדם לחבירו דופן ביום טוב להכשיר הסוכה, והוא שיעשנו שלא מדעת זה שנעשה, שאסור לו לעשות דופן ביום טוב. וכן עושה דופן רביעית (בכרי') [בכלים] ביום טוב, אבל לא דופן שלישית, לפי שמכשיר בה הסוכה, ואין עושין אהל עראי ביום טוב. והראב"ד ז"ל מתיר אף בדופן שלישית. נפלה סוכתו, חוזר ובונה אותה כל שבעה.
סוכה שאולה כשירה. וזה שנהגו בקצת מקומות בגבול ארגו"ן, שעושין סוכה בחצר בית הכנסת, ועוברין דרך שם ומקדשין בה, והולכין אחר כך לאכול בבתיהם, אותו המנהג טעות הוא בידם, שלא אמרו ז"ל שכל ישראל ראויין לישב בסוכה אחת, אלא להתיר השאילה, אבל ודאי הן צריכין לאכול בה, או בבת אחת או בזה אחר זה.
<h2>דף כח.</h2>
מי שהיה ראשו ורובו בסוכה, ושולחנו בתוך הבית או חוץ לסוכה, ואכל, הרי זה אסור, וכאילו לא אכל בסוכה, עד שיהא שולחנו בסוכה, גזירה שמא ימשך אחר שולחנו. ואפילו בסוכה גדולה.
נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הסוכה. טומטום ואנדרוגינוס חייבין. קטן שאינו צריך לאמו, שהוא כבן חמש או כבן שש, חייב בסוכה מדברי סופרים, כדי לחנכו במצוות.
<h2>דף כח:</h2>
כיצד היא מצות הישיבה בסוכה, שיהא אוכל ושותה ודר בה כל ז' הימים, בין ביום בין בלילה, כדרך שדר בביתו בשאר ימות השנה. וכל ז' הימים אדם עושה ביתו עראי וסוכתו קבע, שנאמר בסוכות תשבו שבעת ימים. כיצד, כלים נאים ומצעות נאות בסוכה. וכלי שתיה כגון כוסות ואשישות בסוכה, אבל כלי אכילה, כגון קדירות וקערות, חוץ לסוכה. פירוש, שלא בשעת אכילה. וכל זה מטעם תשבו כעין תדורו, שהרי אין דרך בשאר ימות השנה להניח כלי האכילה במקום הסעודה. ונהגו שלא להשתמש בסוכה דברים של בזיון [כגון] שטיפת קערות וכיוצא בהן, דלא להוו מצוות בזויות עליו. כך כתב ה"ר אשר ז"ל. המנורות בסוכה. ואם סוכה קטנה היא, מניחה חוץ לסוכה.
ירדו גשמים, הרי נכנס בתוך הבית, מאימתי מותר לפנות, משתסרח המקפה, פירוש, משירדו לתוך הסוכה טיפות טיפות, שאם יפלו לתוך התבשיל יפסד, אפילו תבשיל של פול, פירוש, שנפסד מהר. והר"ף ז"ל פירש, שאינו ממהר להתקלקל כשאר תבשילים. ע"כ. ואם פסקו גשמים בעוד שהוא אוכל ושותה, אין מחייבין אותו לחזור לסוכה, אלא גומר סעודתו בביתו. והר"ף ז"ל ורבינו יהודה בכתב ידו בתוספתא דסוכה אף על גב דמותר לאכול בבית משום ירידת גשמים, מכל מקום בליל ראשון של סוכות צריך לאכול בסוכה, אפילו אם ירדו גשמים, דגמרינן ט"ו ט"ו מחג המצות, מה להלן לילה ראשונה חובה, מכאן ואילך רשות, אף כאן לילה ראשונה חובה, מכאן ואילך רשות, ועל כרחין בירדו גשמים קאמר, דאי בשלא ירדו, מאי קאמר מכאן ואילך רשות, והלא ביום טוב ראשון מיהא חובה לאכול בסוכה ביום, משום כבוד יום טוב, אף על גב דבחולו של מועד אי בעי לאכול פת אי בעי לא אכיל פת כי אם פירות, מכל מקום ביום טוב צריך לאכול פת משום כבוד יום טוב. ואם כן אם הוה מיירי בלא ירדו גשמים, מאי איריא בלילה, אפילו ביום עצמו, אלא שמע מינה דמיירי בירדו גשמים דהוי רשות, ואפילו ביום טוב ראשון, ואפילו הכי קאמר בלילה הראשונה חובה דומיא דמצה, דהתם אי אפשר להיפטר בשום ענין ממצה בלילה הראשון. ומיהו כזית פת בסוכה סגי דומיא דמצה. אך צריך שיהא ודאי לילה ולא להקדים, דומיא דמצה, כדמפרש ה"ר יעקב מאורליינ"ש פרק ערבי פסחים. עכ"ל. והר"מ [נ"ע] כתב דוקא לאכול כל סעודתו ראשונה של ליל הסוכות בסוכה, אפילו ירדו גשמים. היה ישן וירדו גשמים בלילה, ונכנס בתוך הבית, ופסקו הגשמים, אין מטריחין אותו לחזור בסוכה כל (אותה) [אותו] הלילה, אלא ישן בביתו עד שיעלה עמוד השחר.
כל שבעת הימים קורא בתוך הסוכה ומדקדק במה שיקרא, ויבין חוץ לסוכה, כדי שיהא דעתו מיושבת עליו. המתפלל רצה מתפלל בסוכה, או חוץ לסוכה.
<h2>דף לא.</h2>
סוכה גזולה כשירה. כיצד, אם תקף חבירו והוציאו מסוכתו וישב בה יצא, שאין הקרקע נגזלת. ואם גזל עצים ועשה מהן סוכה יצא, תקנת חכמים היא שאין לבעל העצים אלא דמי עצים בלבד, ואפילו גזל נסרים והניחן ולא חיברן ולא שינה בהן כלום יצא. העושה סוכתו ברשות הרבים כשירה.
<h2>דף מג.</h2>
כיצד היא מצות הישיבה בסוכה, שיהא אוכל ושותה ודר בה כל ז' הימים, בין ביום בין בלילה, כדרך שדר בביתו בשאר ימות השנה. וכל ז' הימים אדם עושה ביתו עראי וסוכתו קבע, שנאמר בסוכות תשבו שבעת ימים. כיצד, כלים נאים ומצעות נאות בסוכה. וכלי שתיה כגון כוסות ואשישות בסוכה, אבל כלי אכילה, כגון קדירות וקערות, חוץ לסוכה. פירוש, שלא בשעת אכילה. וכל זה מטעם תשבו כעין תדורו, שהרי אין דרך בשאר ימות השנה להניח כלי האכילה במקום הסעודה. ונהגו שלא להשתמש בסוכה דברים של בזיון [כגון] שטיפת קערות וכיוצא בהן, דלא להוו מצוות בזויות עליו. כך כתב ה"ר אשר ז"ל. המנורות בסוכה. ואם סוכה קטנה היא, מניחה חוץ לסוכה.
<h2>דף מו.</h2>
כל זמן שיכנס אדם לישב בסוכה כל שבעה מברך. וה"ר שמואל שקיל"י ז"ל היה מנהגו לברך אף כשהיה נכנס לקרות או לשנות. וה"ר יצחק ז"ל כתב שכל שעה שנכנס לאכול מברך לישב בסוכה, ואותה ברכה פוטרת שינה וטיול. ע"כ. והר"מ [נ"ע] נהג לעולם לברך לישב בסוכה קודם ברכת המוציא, ואפילו בחול המועד, כדאיתא במסכת סוכה. נכנס לישב בה מברך לישב בסוכה, כלומר מיד שנכנס בה כדי לאכול יש לו לברך לישב בסוכה. וכן נהגו בגלילות קטלוני"א. אבל הנכנס לישן אין לו לברך, לפי שאין קבע לשינה. שפעמים אדם סבור לישן ואינו ישן. (והר"מ) [והר"פ] ז"ל כתב ונהגו העולם שאין מברכין לישב בסוכה עד אחר ברכת המוציא בחול. וביום טוב ושבת מברכין אותה אחר קידוש, קודם ברכת המוציא. ובליל יום טוב ראשון, מברך על הסוכה, ואחר כך על הזמן. והטעם, לפי שהוא חובת היום. ואף על גב דבעלמא תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, הכא מברך על הסוכה ואחר כך מברך על הזמן, מהטעם שכתבנו. ומסדר כל הברכות על הכוס, ונמצא מקדש מעומד, ומברך לישב בסוכה ויושב, ואחר כך מברך על הזמן. וכזה היה מנהג רבותי ורבני צרפת, לקדש מעומד בליל ראשון של חג הסוכות. והראב"ד ז"ל כתב מנהג קדמונינו לא היה מעולם כזה. והטעם, כי הישיבה אינה אלא על דעת האכילה, וכל זמן שאינו אוכל, הברכה עובר לעשות המצוה היא באמת. וכן כתב הבעל העיטור ז"ל וזה לשונו. ומנהגינו לקדש כדרכו מיושב, ואף על גב דבעינן עובר לעשייתן, לאפוקי אחר עשייתן דלא. והמקדש מעומד דעת חיצוני הוא. ע"כ.
כתב ה"ר יצחק ז"ל שכשעושין הסוכה מברך שהחיינו, אבל אין מברכין לעשות סוכה, כדמוכח פרק החליל. ואף על פי דבירושלמי משמע דמברכין, תלמוד שלנו חולק עליו, דהוא עיקר. וכן כתב הר"מ [נ"ע] וזה לשונו, דאין לומר על עשיית סוכה, לפי שהעשייה אינה גמר מצותה, כי אם האכילה והישיבה. וראיה ממנחות פרק התכלת, שמע לההוא גברא דקא מברך על עשיית ציצית, אמר מאי (ציצית) [ציצי] דקא שמעינן הכא, כלומר לפי שהעשייה אינה גמר מצותה, כי אם העיטוף. וזה הכלל כל מקום שהעשייה גמר מצותה, כגון מזוזה, כשמניחה בפתח יש לברך על עשייתה, וכן כולם. ע"כ. כתב הר"ף ז"ל מיהו רוב העולם נהגו שלא לברך שהחיינו בשעת עשיית הסוכה, שסומכין על ההיא דקידוש, מידי דהוה אלולב, אף על גב דלא דמי לגמרי. עכ"ל.
<h2>דף מז.</h2>
ובזמן הזה שאנו עושין ב' ימים טובים, יושבים שבעה ימים. וביום שמיני שהוא יום טוב ראשון של שמיני עצרת יושבין בה, ואין מברכין. ואף על פי שהוא ספק שביעי, לפי שאין מברכין על הספק. וכן טומטום ואנדרוגינוס, לעולם אין מברכין, מפני שהן חייבין מספק, ואין מברכין מספק. והראב"ד ז"ל הגיה עליו וכתב, (אדוני אבי) [אמר אברהם] רואה אני מדבריו שהנשים שהן רשות, אין מברכות כלל, ואין הכל מודים לו. ע"כ. ויש נותנין טעם אחר למה אין מברכין על הסוכה ביום ראשון של שמיני עצרת, מאחר שעשאוהו קודש בתפילה, שאמרנו את יום שמיני חג העצרת, לא נעשהו חול, שנברך על הסוכה כמו שהיה שביעי והיה חולו של מועד.
<h2>דף מז:</h2>
ואומר זמן בקידוש, לפי שהוא רגל בפני עצמו, כמו שביארנו במקומו.
<h2>דף מח.</h2>
גמר מלאכול ביום השמיני, מוריד כליו ומפנה אותן. אין לו מקום להוריד את כליו, אם היתה קטנה, מכניס בה מנורה, ואם היתה גדולה, מכניס בה קערות וקדירות וכיוצא בהן, כדי להכיר בה שהיא פסולה ושכבר נגמרה מצותה, ומפני שהוא יום טוב אינו יכול לפחות בה ולפוסלה. והר"מ [נ"ע] היה נוהג בליל מוצאי סוכות לעלות לסוכה, ונוטל רשות ממנה, ואומר יהי רצון שנזכה לשנה הבאה לישב בסוכה של לויתן.
גמר מלאכול ביום שביעי, בשחרית לא יתיר סוכתו, אבל מוריד כליו ומפנה אותם מן המנחה ולמעלה. אין לו מקום לפנות, פוחת בה ד' על ד'. ואם הוצרך לסעוד בשאר היום, אוכל בסוכה, שמצותה כל שבעה.
